[2] (הלכות מילה פרק ב הלכה ב): “כיצד מוהלין? חותכין את כל העור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה וכו’ וכו’ ואח”כ מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה. וכל מי שאינו מוצץ מעבירין אותו ואחר שמוצץ נותן עליה אספלנית או רטייה וכיוצא בהן”
[3] (יורה דעה, רסד סעיף ג): “ואח”כ מוצצין המילה עד שיצא הדם מהמקומות הרחוקים כדי שלא יבוא לידי סכנה. וכל מוהל שאינו מוצץ מעבירין אותו”. ואחר שמצץ נותן עליו אספלנית או רטייה או אבק סמים העוצרים הדם”.
[4] עדות מעניינת הביא הרב משה שטרנבוך (תשובות והנהגות, ח”ב סי’ תקג): כי אמר לו הגרי”ז סולובייציק כי אביו הגר”ח התיר בעת מגפת שחפת בזמנו שישתמש המוהל עם שפופרת “קצרה מאד שלדבריו הוי כגופו ממש”. ובשו”ת שמש מרפא לרש”ר הירש (עמ’ 70) שהתיר שפופרת באורך 6.5 ס”מ, כלומר כרוחב שלש אצבעות.
[5] “…ועוד אני אומר אפילו היה מפורש בש”ס מוצץ בפיו, מכל מקום כיון שאין זה מהכשר מילה אלא משום סכנה, והמל ופרע ולא מצץ כבר גמר מצותו, והתינוק מותר בתרומה ואביו עושה פסח, אלא שהוא בסכנה עד שתעשה פעולה להוציא דם ממקומות רחוקים. ופארד”מ [פרק רבי אליעזר דמילה] יליף רב פפא דומיא דאספלנית וכמון שהוא משום סכנה, הכי נמי במציצה. והרי כמון ואספלנית גופא אין אנו נוהגים בכמון כלל, גם לא באותה אספלנית שנזכרו בש”ס באביי ורבא, שמע מינה (כיון דמשום רפואה הוא אין להקפיד אם המציאו הרופאים רפואה אחרת במקום) והוא הדין נמי למציצה, אפילו היה מוזכר במשנה ‘מציצה בפה’ מכל מקום יכולים להמיר בדבר אחר כיוצא בו. אך יזהירו הרופאים שיעידו באמת אם הספוג עושה פעולת מציצה בפה. יותר מזה אין לחוש לפענ”ד. הק’ משה סופר מק”ק פפד”מ עכ”ל”
[6] “פסקים וכתבים”, )חלק ד, תשובה פ”ד(, מתאריך תשט”ו: “כמה פלפלו גאוני הדורות האחרונים בענין זה של מציצה אם דוקא בפה וכו’. אבל אין רצוני עכשיו להזדקק לפלפולים. ברור לענ”ד כשמש בצהרים שאין המציצה חלק מהמצוה, לא לכתחילה ואצ”ל לא דיעבד. והרי פשטות הלשון מעידה על כך שלא אמרו שאומנא דלא מייץ לא רק שעבריין הוא היינו שהוא עובר על המצוה, אלא אמרו הוא יתר על כך מסכן את חיי הילד. אלא [אמרו] סכנתא ותו לא. וכו’. אכן השאלה היא היות וחכמי הרופאים מחליטים היום שיש חשש סכנה לילד מפי המוהל, ובכגון זה ודאי שצריך לחוש. וכו’ וכו’. וכבר הוסכם בין חכמי הרופאים שהמציצה בכלי כנ”ל היא עושה אותה הפעולה שהפה עושה. ועתה במקום שמאידך גיסא, היינו בפה ממש, יש לפי דברי המומחים או על כל פנים לפי דבריהם של כמה מהמומחים חשש סכנה ח”ו להילד, ולמיחש מיבעי. ועל כן העומד על כך שהמציצה תיעשה דווקא בפה, הרי הוא לדעתי טועה ומטעה בדבר שיש בו חשש של סכנה. וכבר אמר רבינו הקדוש החתם סופר זצוק”ל (הובא בספר ברית עולם) שאין לנו עסק בנסתרות, ועליהם [תוספת המעתיק: המוחים נגד השימוש בשפופרת] לחזור מדעתם זו, ואדרבה לדאוג לכך לצאת ידי הרופאים הגדולים. וכן לרבות לצאת גם ידי הגאון האמיתי קודמי זיע”א [הרב אברהם קוק, דעת כהן סי’ קמא-קמב) ולעשות המציצה ע”י הכלי שהפה משתתף בה במדה ידועה. וכו’.
[7] הבעל ערוך השולחן עונה בשנת תרנ”ט למוהל ר’ אלכסנדר טערטיס שהמציא את המכונה למציצה, ודבריו הובאו בספר “קובץ דם ברית” (שנת תרס”א) וכן שוב ב”ספר הברית” של הרב משה בונם פירוטינסקי (סוף עמ’ רכג) ואלו הם דבריו: “בדבר המכונה מהמציצה, למותר להאריך, ודבר שפתים אך למחסור. ותבוא ברכה על הממציאים המכונה הלזו, ואותם פשוקי השפתים השוכבים בין שפתים, דבריהם בלי טעם ובלי ריח. ולאשר הדברים פשוטים, לא ראיתי להאריך בזה מגודל הטרדה, ואו”ש וברכה, ידידו הדוש”ת באהבה. יחיאל מיכל הלוי עפשטיין החופ”ק נווהארדק. ואמנם צריכים ליישב סתירה בדברי הגאון. בספר ההלכות “ערוך השולחן” (יורה דעה סי’ רסד ס”ק יט) כותב: “ודע שיש בזמנינו שאומרים שיותר טוב לעשות המציצה לא בפה אלא באיזה ספוג שמספג את הדם. ולא נאבה להם ולא נשמע להם. ורבותינו חכמי הש”ס היו בקיאים ומחוכמים יותר מהם. אך זהו בודאי שהמוצץ יהיה לו פה נקי בלא שום מחלה, ושיניים נקיים” עכ”ל לעניננו. אבל ליישב הסתירה הוא קל. כי בספר ההלכות התנגד הרב לשימוש הספוג שאינו מושך את הדם ממקומות הרחוקים. וספר זה כתב קודם, ולפי “בית עקד ספרים” חלק יורה דעה נדפס הספר בורשה שנות תרנ”ד-תרנ”ח. אבל המכתב הנ”ל למוהל טרטיס בענין מכשיר המושך הדם, נכתב בשנת תרנ”ט. ולדעתו הוא שיפור על השיטה הקודמת. וכן למכתב שכתב עלינו לשמוע כי הוא בתרא מול מה שכתב בספרו על ההלכה, שהיה מוקדם וגם על השיטה הקודמת. וכן בנו של מחבר “ערוך השולחן”, הרב ברוך עפשטין הוא תומך נלהב במציצה ע”י שפופרת ואחרי שמביא דברי הרופאים המומחים שהתריעו מפני סכנה או לכל הפחות נזק, כותב “ובזמן הזה רוב המוהלים בארצות המערב משתמשים בכלי מציצה שהוא מכונה של שפופרת” (מקור ברוך, ח”ג עמ’ תרנב).